Picture
           מאז שעברתי מתל אביב לפרדס חנה, עבודותי מושפעות מהטבע שסביבי ועשויות בעבודת יד. אחת הצורות האהובות עלי היא הנוצה. אני משלבת אותה בתכשיטים ובסימניות. לנוצה משמעויות רבות. מבחינתי היא סימבול ותזכורת לקחת את החיים בקלות. סימנית הנוצה גם מזכירה את הנוצה שבה כתבו פעם ספרים.
            לפני כחודש פנתה אלי ענת בילגרוד מ"ניצוצות אופק תעשיות".
  "ניצוצות" הוא מרכז תעסוקתי לנפגעי נפש.המועדון מאפשר לחמישים נפגעי נפש שהיו באשפוז לקבל מחדש מיומנויות בסיסיות, בכדי שיעבדו אחר כך בשוק הפתוח וישתלבו בחברה. הוא מהווה ברצף השיקומי שלב, קשר ומגע ראשוני עם העולם החיצון.
            נוצר שיתוף פעולה עסקי, חברתי, מיוחד ומרגש בייננו.
  אנשי ניצוצות עושים את השלב הראשון של הסימניות.הם מקבלים את פלטת המתכת, גוזרים ומשייפים אותה לפי שבלונה שנתתי להם לצורת נוצה.
            מספרת ענת שהבחור שמשייף את הנוצות לא מצליח בדרך כלל לשבת בשקט. פתאום החומר המתכתי הנוצץ ופעולת השיוף גורמים לו לצאת מהעולם הסגור שלו, לעבוד ולהתרכז. הוא מצליח בעזרת העבודה הזאת לצאת מהבועה ולמצוא עולם חדש.
            זו לא סתם פעולה יזומה לריפוי בעיסוק כפי שהיה נהוג עד עכשיו.
  אלא עבודה מתגמלת (גם כספית), בעלת ערך ממשי, יצרני ואמיתי.
              אותי שיתוף הפעולה הזה מאד מרגש. והעזרה היא הדדית.
  


 
Picture
אני צורפת כבר הרבה שנים. בעבר היה לי סטודיו וחנות תכשיטים פרי עיצובי ברחוב שינקין בתל-אביב. היום, בסטודיו שלי בפרדס חנה, אני מעצבת תכשיטים ומלמדת נשים ונערות בגיל בת מצווה.
הן מגיעות ויוצרות תכשיט מכסף ואבני חן. מעבר להתנסות הנעימה, הן זוכות בתכשיט שמזכיר להן מי הן.

דגנית קיבלה מתנה. שלחו אותה אלי לפגישה אחת על אחת להכין תכשיט, לקבל זמן פינוק לעצמה.
נפגשנו בחיבוק ונכנסנו לסטודיו. דגנית יצאה מיד בהצהרה שאין לה דמיון, אין לה סבלנות והיא לא יודעת מה לעשות עם חרוז,שלא לדבר על כלי עבודה.
ראינו דוגמאות, הבאנו את התכשיט והצורפות כמשל לחיים. לקחתי אותה בעדינות לטיול – זמן פינוק כבר אמרנו. לא בית ספר, לא שיעור, לא מוכרחים כלום. אבל מתנסים, חווים, טועמים.
ניסור זה קצת מפחיד בהתחלה. המשורית דקה, צריך להיות מדויקים, לא לצאת מהקו, להחזיק את המשורית ישר...
אבל ריקוע זה כיף, משחרר. מכים בפטיש ומוציאים קצת אנרגיה.
בזמן ההלחמות מסתכלים, כמו קסם. איך פח הכסף הופך להיות תכשיט.
עוד כמה שיופים, כיפופים והברקה ופתאום התכשיט נוצץ ומוכן.
דגנית הרשתה לי לספר ואף עודדה אותי לצלם.
אני לא יודעת מי קיבלה מתנה גדולה יותר דגנית או אני.
מי ייתן וכן ירבו... כל כך נהנתי.